אם מישהו היה כותב סדרת טלוויזיה שנועדה לגרום לאמריקאים להתאהב ב"כדורגל", העלילה שלה כנראה לא הייתה שונה בהרבה מהסיפור של ורקסהאם.

מועדון נשכח בקצה שום מקום, אנדרדוג שמנסה להתמודד עם הגדולים; הבעלים-השותף רוב מקאלהני, יליד פילדלפיה, השווה את הסיפור לבן העיר המפורסם ביותר שלה, רוקי.

המועדון גבר על אפולו קריד בדמות העלייה מהנשיונל ליג. קלאבר לאנג היה ליג טו המובסת, והעלייה מליג וואן הייתה איוון דראגו.

אבל ממש כפי שהסרט החמישי בסדרת רוקי זכה לביקורות קטלניות כמעט מכל עבר, בעיקר משום שלמעשה לא היה לו קו עלילה מספק, גם ורקסהאם מגלה כעת שהשלב הבא בסיפור שלה חסר סיום משכנע.

הגרסה האגדתית של הסיפור של המועדון הוולשי היא רצף של שלוש עליות ליגה רצופות, שהפך אותו למועדון הראשון שעושה זאת בהיסטוריה של הליגות באנגליה. גרסה צינית יותר, או מציאותית יותר, תאמר שתקציבה של ורקסהאם עלה בהרבה על זה של רוב יריבותיה.

תרחיש החלומות היה לעבור גם את המשוכה האחרונה ולהגיע לפרמייר ליג, הליגה היחידה שרוב האמריקאים בכלל שמעו עליה. אבל לכדורגל יש מעט מאוד עניין באופן שבו הייתם רוצים שהאגדה שלכם תסתיים.

הצ'מפיונשיפ תמיד הייתה אמורה להיות המבחן האמיתי של ורקסהאם. אם מקאלהני וראיין ריינולדס יכלו לקנות את דרכם להצלחה בליגות הנמוכות, כאן הם כבר ניצבו מול מועדונים עם כיסים עמוקים בהרבה, מסורת עשירה יותר בליגה וניסיון רב יותר בדרך להשגת עליות. לעשרה מבעלי המועדונים בצ'מפיונשיפ יש הון מוערך של יותר ממיליארד דולר; זה של מקאלהני וריינולדס יחד עומד על קרוב ל-500 מיליון דולר.

ועדיין, גם אם לא הגיעה עלייה רביעית ברציפות, העונה הראשונה שלהם בחזרה בליגה השנייה הייתה הצלחה מפתיעה. הם סיימו במקום השביעי, מיקום שהיה מספיק לפלייאוף לפי המודל החדש. הם גם הקדימו את ברמינגהאם, שעלתה יחד איתם ונחשבה למועמדת מבטיחה יותר לפני פתיחת העונה.

אלא שכעת הגיעה העונה השנייה הקשה. ביום שישי בערב, בהיעדר משחקי פרמייר ליג, קהל צופים גדול במיוחד ראה את ורקסהאם מתפרקת 6-0 מול וסטהאם, במשחק שסיפק בדיקת מציאות באשר למקומו של המועדון בהיררכיה.

מול הקהל הגדול ביותר שלפי הדיווחים ורקסהאם אי פעם שיחקה בפניו, וסטהאם פירקה קבוצה לא מאורגנת וכזו שנראתה מחוץ לעומק שלה.

אילו ג'רוד בואן, שחקן שברור לגמרי שמקומו בפרמייר ליג, היה כובש שלושה מהשערים הללו, אולי עוד אפשר היה לפטור זאת כרגעי הברקה של שחקן עדיף. אבל כל ששת השערים של וסטהאם נכבשו בידי שחקנים שונים.

ורקסהאם ספגה ממצבים נייחים, ספגה מהרמות, ספגה ממסירות מהירות בתוך הרחבה, ספגה במתפרצות, וספגה גם מכדור ארוך מעל ההגנה.

קבוצות רבות יפסידו לווסטהאם השנה, אבל אופי ההפסד הזה מרמז שגם סאות'המפטון, היריבה הבאה של ורקסהאם, עשויה ליהנות בצורה דומה. כך גם מידלסברו.

עד כה העונה, לוורקסהאם יש ניצחון אחד בלבד בשבעה משחקים והיא מדורגת במקום ה-19 בטבלה. אם המטרה היא להגיע לפרמייר ליג, קשה מאוד לטעון – על בסיס כל הראיות הקיימות – שוורקסהאם היא אחת משמונה הקבוצות הטובות בליגה.

תהליך ניתוח הכישלון כבר החל, והאצבעות מופנות לעבר המאמן. לאורך העלייה המרשימה של ורקסהאם היה אדם אחד על הקווים: פיל פרקינסון. הוא המאמן הפעיל הרביעי בוותקו בכדורגל הליגות האנגלי, לאחר יותר מחמש שנים במועדון. אין ספק שהוא היה הצלחה, אבל האם כעת הגיע לגבולות המומחיות שלו? אילו היה פנוי, האם מועדון כלשהו מהחצי העליון של הצ'מפיונשיפ היה שוקל למנות אותו?

אפשר בהחלט לבקר את פרקינסון על כך שלא הגיב כראוי במשחק החוץ באצטדיון לונדון. הוא עלה במערך 5-4-1 מתוך תקווה לעקוץ את וסטהאם במתפרצות, אך לווסטהאם הייתה האיכות הדרושה כדי לעבור דרך זה במסירות. הוא ביצע ארבעה חילופים בדקה ה-67, אבל עד אז המשחק כבר היה אבוד.

ורקסהאם נמצאת כעת במצב שבו המאמן שלה הוא גיבור העבר שלה, אך ייתכן שאינו מתאים לעתיד.

בעלי מועדונים רבים אחרים היו נוהגים ביד קשה בכל הנוגע למאמנים שלהם, אבל אם תקראו לזה נאמנות, מחויבות או רומנטיקה מוטעית, הנהלת ורקסהאם מעוניינת שפרקינסון יישאר.

המאמן גם לא קיבל עזרה מספקת מרכש מאכזב בכמה חלונות העברות אחרונים. ההוצאה הגדולה ביותר של המועדון בקיץ הזה הייתה על שוער סנדרלנד אנטוני פטרסון. במשחק של יום שישי בערב הוא סיפק רק שלוש הצלות, ובאופן כללי עוצר פחות מ-60% מהבעיטות למסגרת שהוא פוגש.

באופן כללי, יש מעט מאוד שחקנים בעלי איכות אמיתית בסגל שמחזיק בממוצע הגילים הגבוה ביותר בליגה. לאף שחקן אין יותר משתי מעורבויות בשערים אחרי שבעה משחקים. ורקסהאם חסרה את מקס קלותוורת' ואת בן שיף בגלל פציעות, אבל הירידה ברמה לא באמת אמורה להיות כה חדה.

אז מה עכשיו? לפטר את המאמן? להשלים עם כך שעלייה אינה סבירה, לפחות העונה? להחזיק מעמד עד ינואר ואז לפתוח את הכיס?

אין תשובה ברורה אחת, אבל נראה יותר ויותר שהסיפור ההוליוודי של ורקסהאם פגש את תקרת הזכוכית של המציאות.